<h1>תוספות רבינו פרץ — עירובין</h1>
<h2>דף ג:</h2>
[עירובין צ"ה ע"ב] מקום יש בראש להניח שני תפילין. מכאן מוכיח ר"י דרוחבו של תפילין הוי לכל הפחות יותר באצבע גודל, דאי הוה סגי לה באצבע א"כ היה מקום בראש להניח שלש תפילין, דהא אמרי' בזבחים [י"ט, א'] שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, ומדהזכיר שער גבי ציץ ש"מ דציץ נמי הנחתו במקום שער בגובה הראש במקום הכשר הנחת תפילין, ובפ' במה אשה [שבת ס"ג, ב'] אמרי' דציץ רחבו ב' אצבעות, והשתא אי תפילין שיעורן בכאצבע, (אבל) [א"כ] במקום הציץ יכול להניח ב' תפילין, ועוד יש מקום אחד להניח תפילין כדקאמר ששם מניח תפילין, הרי מקום בראש להניח ג' תפילין אם הם כשרין בכאצבע, אלא ש"מ לכל הפחות שצריך יותר מכאצבע, והשתא ליכא תחת הציץ מקום לב' תפילין, נמצא שאין בראש מקום לג' תפילין. ולכך תפילין אינן כשרים אלא באצבע גודל ועוד מעט, ולאפוקי מאותם סופרים שרגילים לעשותם קטנים מאד פחות מכאצבע ועוד. ובשימושא רבא אמר מייתי אעא דתרתי אצבעי לדפוס של תפילין, משמע שם דרוחב תפילין ב' אצבעות כרוחב הציץ. ותימה דהיא גופא מנא להו, ושמא משמע להו מקום הנחת תפילין כמקום הנחת הציץ. ועוד יש ראיה לדבר משמעתין דקאמר מקום יש בראש להניח שני תפילין, ומשמע דדוקא קאמר שתי תפילין ולא יותר, והשתא ש"מ דרוחב תפילין ב' אצבעות כרוחב הציץ, דהשתא מקום הציץ אינו כי אם מקום אחד בצימצום לתפילין, ועוד מקום אחד בין ציץ למצנפת הרי לב' תפילין ולא יותר כלל. אלא אי אמרת דתפילין סגי להו באצבע ועוד משהו, אי נמי באצבע וחצי, א"כ מקום הציץ שהוא ב' אצבעות יש בו חצי אצבע עודף על מקום תפילין, ועדיין יש מקום אחד שלם בלא מקום הציץ לתפילין בין הציץ למצנפת, נמצא שיש בראש חצי אצבע יתר על מקום שני תפילין, אלא ש"מ כדפ' כדאיתא בשימושא רבא. ואולי י"ל לקיים מנהג העולם, דשיעורן למצוה הוא לכתחלה ולא לפסול בדיעבד, אך לכל הפחות יש לעשות יותר מכאצבע. [פסק] ומ"מ נכון להחמיר לעשותן רוחב שתי אצבעות כדברי שימושא רבה דגאונים, ומשם נראה ששיעור זה נכון. ומיהו צ"ע אותן ב' אצבעות אם עם תיתורא קאמר, או מלבד תיתורא קאמר. ולכאורה נראה דבלא תיתורא קאמר, מדקאמר מייתי אעא תרתי אצבעי לדפוס הבתים, משמע דשיעור רוחב הבתים בלא התיתורא צריך שתי אצבעות, וצ"ע.
<h2>דף יט:</h2>
[עירובין צ"ה ע"ב] מקום שמוחו של תינוק רופס. בירושלמי גר' עד מקום שמוחו של תינוק רופס, פי' דהיינו ממקום שמתחיל שיער בראש לצד הפדחת עד מקום שמוחו של תינוק רופס בסופו, דהיינו מחצי שיפוע עד המצח, והיא היא. ולענין של זרוע הוי מקומן מחצי זרוע עד המרפק שהוא קודא, והיינו פלגא דזרוע, והיינו הא דקאמר ידך זה קיבורית, פי' בשר המכונס בין המרפק ובין הכתף, ובלע"ז ברצו"ן. אבל י"מ דקיבורת היינו בין יד למרפק שקורין קודא, שיש שם גובה בשר סמוך ממש לקודא לפניו היא לצד היד, ובאותה גובה היא קיבורת דקאמר הכא דהוי מקום תפילין. השיב ר"ת, אשר שאלת על רבותיך המשנים הידוע ומנהג אבותיך, לא אדונים (קנה) [המה] בדבר הזה, כי קיבורת היא עובי הבשר שלמעלה מן העציל, דהא בכל מקום אמרי' דתפילין בזרוע, כדקאמר הכא וקושרו בזרועו במקום תפילין, ואמרי' במנחות [מ"ג, ב'] חביבין ישראל שנתן להם הקב"ה תפילין בראשיהם ובזרועותיהם וצצית בבגדיהם, אלמא דתפילין בזרוע הם, וזרוע היא למעלה מן הקודא, כדמוכח במס' אהילות [פ"א, מ"ח] דקאמר רמ"ח אברים יש באדם, שלשים בפיסת יד (ושלשים) [ששה] בכל אצבע שנים בקנה ושנים במרפק ואחד בזרוע וארבע בכתף, אלמא דחשיב זרוע בתר מרפק, מכלל דזרוע הוי בתר מרפק, ומרפק היינו קודא, כדמוכח במס' ערכין [י"ט, א'] דאמר התם האומר משקל ידי עלי ממלא חבית מים ומכניס ידו עד מרפקו, ובברייתא קתני עד העציל, ועציל היינו קודא, כדמוכח במס' סופרים דאמר [פ"ג, הי"א] לא יתן אדם הספר ע"ג שני ארכובותיו ושני אציליו עליו, אלמא עציל היינו קודא שכן דרך לישען על הקודא, ולא כפי' רש"י דפי' דאציל היינו איישיילא. וא"ת והתנן בפ' המצניע [שבת צ"ב, א'] המוציא במרפקו, והשתא אי מרפק היינו איישיילא ניחא, אבל אי היא קודא איך יוכל להוציא בו חפץ. וי"ל דמ"מ יכול הוא לתלות החפץ במקום המרפק. ומ"מ קשה דבירמיה [ל"ח] קאמר שים בלויי הסחבות תחת אצילי ידך כשבאו למושכו ולהוציאו מן הבור, משמע דאציל היינו איישיילא ששם דרך לקשור החבל כשמושכין ומעלין האדם. וי"ל דהתם נמי היינו קודא, והכי קאמר לי' לירמיה, לאחר שיקשור החבלים תחת האיישיילא שישים עדיין בלויי הסחבות תחת הקודא, כדי לסמוך הקודא על החבל כדי שלא יזיקנו בחבל הקשור תחת האיישיילא.
